עפיפונים

הרגלים רעים

אני מלכת ההרגלים הרעים. יש לי מיליון, מיליון הרגלים רעים. 
אני סתם מחמירה עם עצמי. למשל, אני לא מעשנת. הנה הרגל רע שאין לי.
אבל מלבדו, יש לא מעט.
ולאחרונה, אני נכנעת לכולם, גם לאלו שכבר חשבתי שהתגברתי עליהם.

חזרתי לאכול שוקולד ברמה יומית. מה קרה לי? רק לפני כמה חודשים לא נגעתי בזה בכלל.
הפסקתי לעשות ספורט.
הפסקתי לשמור על כמויות האוכל שנכנסות לי לפה. אני לא שמה לב בכלל. כל כך חבל, רזיתי יפה, ועכשיו עליתי קצת בחזרה.
אני מקפידה על בלגן אטומי בבית. בגדים זרוקים בכל מקום, הכיור מלא כלים מלוכלכים. ניירות בכל פינה.
אני לא מכינה לעצמי ארוחת ערב. אוכלת משם ומפה.
אני לא מורחת קרם פנים כל יום.
חזרתי לכסוס ציפורניים.
אני לא ישנה מספיק.

מה זה? מה קורה פה?? למה אני עושה את זה לעצמי?

בפתיחת כל יום אני מבטיחה לעצמי שהיום יהיה אחרת. היום אוכל במידה, לא אכסוס ציפורניים, אכין לעצמי סלט בערב.
בסוף אני מוצאת את עצמי חצי ישנה על הספה מול הטלויזיה עם קערת פופקורן או חבילת שוקולד או שקית אגוזים.

לאיפה נעלם כוח הרצון שלי?

שיחות על החיים עם אייל (#27)

גילוי נאות
אייל
: אמא, אסור להיכנס לשירותי אורחים! יש שם הצפה!
אני: איך נהיתה שם הצפה?
אייל: מישהו שכח לסגור את הברז והמים גלשו על הרצפה!
אני: מי זה המישהו הזה?
אייל: הממממממ…… אני חושב שזה אני!
<שנייה של פאוזה>
אבל אני לא בטוח.

תיבת נוח עפ"י אייל
אייל
: אמא, את יודעת, פעם היה מבול בשביל להרוג את כל האנשים הרעים. חוץ מנוח שהוא היה איש טוב. הוא בנה תיבה גדולה, והכניס לתוכה את כל החיות בעולם. הם היו שם בפנים ושם הם עשו פיפי וקקי. היה שם מאוד צפוף. הוא לקח בן ובת. וגם את המשפחה שלו.

ציטוטים מהווי הגן?
אייל
<גוזר במרץ>: אני עכשיו עובד. כשעובדים לא שואלים שאלות. מי ששואל שאלות, סימן שהוא לא עובד.

<אייל למד בגן שלפני שעושים עבודה, צריך לתכנן>
אייל: אמא, אבל את העבודה הזו עשיתי בלי לתכנן. אני לא תמיד מתכנן.
אני: אז איך אתה יודע מה לעשות אם אתה לא מתכנן?
אייל: אני פשוט מנסה. ואם זה יוצא לא טוב, אני מנסה עוד פעם.

ואם כבר מדברים על תכנון
אני מגיעה לגן כדי לקחת את אייל. אחת מעובדות הצהרון ניגשת אליי, מחבקת אותי, ושואלת אותי כשעל פניה חיוך רומז:
עובדת בצהרון: נו, אז מה…. את מבשלת לנו משהו??
אני <בהלם. מה, אני נראית עד כדי כך שמנה??>: מה??!! לא! מה פתאום!
עובדת בצהרון: פשוט אייל אמר לנו, שכשיאיר יגדל, אז גם המשפחה תגדל…
אני <נושפת בהקלה>: כן! כשיאיר יגדל! לא עכשיו! הוא פשוט אמר שהוא רוצה עוד אח, אז הסברתי לו…
<אנחנו יוצאים מהצהרון והולכים לאוטו>
אייל: אמא, צריך לחשוב על שמות לילד. איזה שמות את אוהבת?
אני: לבן או לבת?
אייל: לא משנה, גם וגם.
אני: יש כל מיני שמות שאני אוהבת, אבל אני צריכה לשאול גם את אבא, גם הוא צריך לאהוב אותם. איזה שמות אתה אוהב?
אייל: יולי, נועה… (ילדות מהגן שלו) שירה (ילדה מהחוג)
אני <חצי בפניקה>: אייל, אבל אין לי תינוק בבטן.
אייל: כן, אבל צריך לחשוב על שמות, כדי שכשתהיה תינוקת, נדע איך לקרוא לה!
אני: אתה מתכוון שכדאי לתכנן מראש.
אייל: בדיוק!

ג'וליאן סאנדס

הייתי טינייג'רית. יום אחד נתקלתי בסרט "זכרונות אהבה מפירנצה" (A Room with a View). שיחק שם בחור בריטי גבוה, בלונדיני ושתקן. ג'וליאן סאנדס.
זהו. נכבשתי.
אהבות שהיו לך בתיכון כנראה נשארות איתך כל החיים. אני לא מתכוונת לבחורים, אני מתכוונת לאהבות. אני עדיין אוהבת את רדיוהד, למרות שלא שמעתי אותם המון זמן. הסופרים והספרים שקראתי בתיכון הם עדיין מבין האהובים עליי ביותר, ביניהם א.מ. פורסטר, שכתב את "חדר עם נוף", שעל פיו נעשה הסרט.
אבל גו'ליאן סאנדס בכלל לא היה אמור להיות הטעם שלי. מעולם לא חיבבתי בלונדיניים. תמיד הייתי בקטע של בחורים גבוהים, רזים, עם משקפיים ושיער קצר וכהה. אבל ג'ורג' אמרסון, אותו משחק סאנדס בסרט, הוא קודם כל בריטי. הוא גם גבוה, שתקן, חובב ספרים ובעל גוף מדהים (מי שראתה את הסרט מבינה לאיזו סצנה אני מתכוונת), אז כנראה שזה הספיק לי אז.

היום סאנדס הוא עדיין גבוה ובריטי, קצת פחות בלונדיני ומעט מקריח, והוא עדיין לוהט בעיניי, למרות שכל מה שראיתי ממנו לאחרונה אלו הופעות אורח בסדרות טלויזיה: מעצב אופנה ב"קאסל" והבוס של ברוק שילדס ב"ליפסטיק ג'אנגל". 
כמו שכתבתי, אהבות ישנות נשארות איתך לנצח.

כרזת הסרט "זכרונות אהבה מפירנצה". אני חוששת לראות את הסרט שוב, שמה יסתבר לי שהסרט המדהים שאני זוכרת הוא לא באמת כל כך מדהים. התמונה מהאתר movie.masjo.com

כך נראה סאנדס ב-2009. בחיי שאני לא מבינה מה אני מוצאת בו, אבל איכשהו זה שם. התמונה מהאתר exposay.com.

רוצה! (או: לאלף נמר)

את הנמרון, ברור שאת הנמרון. החולצה מכוערת.
מדובר בשער ינואר של הארפר'ס בזאר. מצאתי בבלוג של Amy Handley, שמצאה בבלוג Art8amby.

שיחות על החיים עם אייל (#26)

מאז שחזרנו מלונדון, אייל מאוד מתעניין בשפה האנגלית ובשפות בכלל. הוא יודע לספור עד 40 באנגלית, וגם לא מעט מילים, ובעלי גם לימד אותו לספור עד 10 בערבית.
לפני שבועיים נסענו לאלוני אבא
בעלי: הגענו! אייל, בוא צא מהאוטו.
אייל: רגע, איזו שפה מדברים פה?

ועוד על שפות
אייל: אמא, אני יודע את כל השפות בעולם. את השפה של הבניינים, של החיות, של העצים, של החלונות…
אני: באמת? ומה הם מספרים לך?
אייל: כלום. הם לא מדברים.
אני: ומה אתה אומר להם?
אייל: אני לא מדבר איתם, כי הם לא עונים. אני רק יודע את השפה שלהם.

רגע קטן של אנגלית
אייל רואה דורה, בפרק שבו מלמדים על צבעים.
אייל: אמא, איך אומרים סגול באנגלית?
אני: purple
אייל: אה, purple

<לאחר 5 דקות>
אייל: אמא, איך אומרים סגול באנגלית?
אני: purple
אייל: כן, purple

<לאחר 5 דקות>

אייל: אמא, איך אומרים סגול באנגלית?
אני: PURPLE!
אייל: purple

<לאחר 5 דקות>

אייל: אמא, איך אומרים סגול באנגלית?
אני: PURPLE!!!
אייל: כן, purple

<תכפילו את כל הקטע שלמעלה פי 10>
<הפרק סוף סוף נגמר. אני לוקחת את הילדים להתרחץ, מספרת להם סיפור ומשכיבה אותם לישון>
<לאחר 5 דקות>

אייל: אמאאאאאא!!!! אמאאאאאא!!!! בואי מהר!!!! בואי מהר!!!!!
אני (רצה לחדר שלו): מה קרה??? מה קרה???
אייל: שכחתי איך אומרים סגול באנגלית!!!
אני: Purple. עכשיו בלי שאלות עד הבוקר.
אייל: טוב. purple.

וקצת על אנשי זאב
אייל: אמא, את יודעת שיש אנשי זאב, אבל רק בעולם הדמיון.
אני: מה זה אנשי זאב?
אייל: זה אנשים שהופכים לזאבים בלילה, ואז הם קמים בבוקר ולא מבינים למה יש להם כל כך הרבה שריטות ופצעים.
אני: יש בעולם אנשי זאב?
אייל: לא, רק בעולם הדמיון.
אני: איפה זה עולם הדמיון?
אייל: זה במוח שלנו! וגם בחלומות, ובסרטים, ובספרים…

צריכה את זה: צעצועים של גיקים

אם הייתי עכשיו סטודנטית, כל הצעצועים האלו היו מקשטים את החדר שלי במעונות. אני תוהה אם זה הגיוני לקנות אותם בשביל עצמי ולומר שזה בשביל הילדים. הטריק הזה כל כך שקוף, שאולי עדיף לחכות שיגדלו קצת… כי עדיין אין להם מושג מה זה star wars, הארי פוטר ושר הטבעות.
מצאתי את כל המוצרים בבלוג Tots & Giggles. התמונות מהאתרים הרלוונטיים – לחצו על התמונות כדי להגיע לאתר.

טירת הוגווארטס של לגו. אפשר לקנות באמזון. יש מצב שאייל יקבל את זה ליום הולדת 8. מה זה 3 שנים לחכות בשביל הארי פוטר.

בובות של דמויות משר הטבעות. כל כך חמוד! במיוחד אהבתי את הבובה של פרודו.

בובת צ'ובקה מדברת. אולי אקנה את זה ליאיר ואגיד לו שזה חתול?

Build-a-Bear עם דמויות מ-star wars: דארת' ויידר, אביר ג'דיי ו-C3PO. ענק. חייבת את זה.

צריכה את זה: מקום למנוחה – NestRest

יש תקופות שבהן שאיפותיי מתרכזות במילת מפתח אחת: מנוחה.
אני חושבת שכל האמהות יזדהו איתי.

ואם כבר לנוח, אני רוצה לנוח בזה:

זה יכול להיות על הר מוריק ושליו:

לא אכפת לי להיות תלויה מעץ, למרות שיש לי פחד גבהים:

ואני יותר מאשמח לחלוק את המנוחה עם כמה חברים או חברות. אני לא סנובית. לכולם מגיעה מנוחה.

התמונות מאתר המוצר Dedon Collections. יש בלבן ויש בצבע טבעי.

מצאתי בבלוג Handmade Charlotte.

שבת באלוני אבא

לפני שבועיים נסענו לאלוני אבא כדי לבקר במכירת הקולאז' סייל שנערכה שם. היינו באלוני אבא ממש לפני שנכנסתי להריון עם אייל, וזכרתי את היישוב בצורה קצת אחרת. הכל משתנה כשיש לך ילדים…

בית העם הטמפלרי המפורסם שבמרכז היישוב נראה עצוב בלי הצמחיה והפרחים שזכרתי מביקורינו הקודם. אני תוהה אם כיסחו אותם בכוונה.

אחרי ביקור בקולאז' סייל, נפנוף לשלום לקרן שביט, מורן יוסף (הדוכן של קרן היה עמוס לחץ בנשים חובבות אקססוריז) ואורית מטווילינגן (גם אליה לא הצלחתי להתקרב מרוב אנשים…), ונשיקה לעדי מ"שוקה" (והצטיידות בדוכן שלה בערכת מדידת מזג אוויר עבור אייל, ובשתי מחברות, אחת עם הדפס של ברבאבא ואחת עם הדפס מרחוב סומסום, עבורי), חצינו את "הכביש" לעבר בית העם הטמפלרי. הילדים התרוצצו קצת בשטח ואחר כך ערכנו סדרת צילומים משפחתיים, אם כבר אז כבר.
(לחצו על התמונה כדי לראות את הגודל המקורי)

המשכנו לטייל ברחבי היישוב והגענו לרפת. עוד טיול רגלי קצר והגענו ל"יערת הדבש", שם ראינו סרט על דבורים ודבש וטעמנו את הדבש שלהם (דבש אבוקדו ודבש פירות הדר נהדרים). מזג האוויר היה מעולה, והיה שליו ורגוע לטייל ככה ברגל עם הילדים.

היה מתבקש לערוך פיקניק במקום, אבל אנחנו תכננו לנסוע לנצרת לראות את נצנוצי הכריסטמס, אז לאחר מכן יצאנו לנו לדרכנו. אנחנו עוד נחזור.

קורות היום

אישרו לי לקחת היום יום חופש בתנאי שאקפוץ בבוקר לעבודה לראות מה העניינים. הייתי בעבודה עד 11:30. לא נחתי לרגע, וחוץ מכוס תה דבר לא בא אל קירבי.

לקח לי חצי שעה להגיע מרמת גן לנווה צדק.

הסתובבתי במשך 45 דקות בנווה צדק בניסיון למצוא חניה.

נסעתי באיזשהו רחוב צר ושיפשפתי מכונית חונה. החלפתי פרטים. בעל הרכב היה נחמד וניסה להסביר לי איך להגיע לאן שאני צריכה. לא הבנתי.

גם המכונית שלי נשרטה, בצד ימין. זה מאזן את הדפיקה בפח מצד שמאל, שנגרמה ע"י משאית שהחליטה להיכנס ברכב שלי לפני שבועיים.

בסוף חניתי איפשהו. כשחזרתי מצאתי דו"ח בסך 100 ש"ח על השמשה הקדמית, כי לא חניתי לפי הנחיות התמרור האיזורי. לא ראיתי שום תמרור איזורי, אבל שיהיה. הוא בטח היה שם באיזור איפשהו.

באיילון היה פקק.

הגעתי להורים שלי כדי לקחת את הילדים. אייל לא רצה ללכת הביתה. פירגנתי לו פרק של דורה במחשב. רצה עוד אחד. אמרתי לו שיראה את השני כבר בבית. הוא התעצבן ואמר שהוא לא רוצה ללכת. אמרתי לו שיישאר אצל סבא וסבתא.

הוא כעס. הזכרתי לו שבבית מחכה לו קאפקייק עם ציפוי שוקולד. הוא החליט לבוא הביתה בכל זאת. אני לא מאמינה שהדרדרתי לרמת עליבות כזו שאני משחדת את הילד עם קאפקייקס.

הגענו הבית ב-18:00. ב-19:00 הייתי אמורה לצאת ולנסוע לאורתופד.

ב-18:53 התקשר בעלי להודיע שרק עכשיו הוא יצא מהעבודה. לאורתופד כבר לא נסעתי. גם ככה לא היה לי כוח.

מסקנה: עוד יום חופש כזה ואבדתי. מי צריך ימי חופש, אני כבר אנוח בקבר.

מקום בתוכי/דויד פרץ

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ לִי כֹּח לָתֵת גַּם כְּשֶׁאֵין לִי לְמִי
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת לִפְעָמִים גַּם אוֹתִי

יֵשׁ תִּקְוָה בַּשּׁוּרָה שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבָה
יֵשׁ קְרָבוֹת אֲבוּדִים שֶׁמְּחַכִּים לִי אֵי שָׁם
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

אופנה לבנים קטנים. של הבנים שלי לפחות.

יש לי שני בנים. בעוד אמהות לבנות מרוויחות נקודות סטייל בעודן מלבישות את בנותיהן בשמלות מגניבות, המצורפות לקשתות, סיכות, שרשרות, גרביונים ושאר אקססוריז, שלא לדבר על תיק קטן ומגניב ונעליים הורסות, לי יש בנים. בנים לובשים טריקו וטריינינג.

כפי שאימי היקרה סיכמה את המצב במכירת קולאז' סייל בסטודיו של קרן שביט: " אם היתה לי נכדה הייתי קונה פה המון דברים, אבל יש לי נכדים".
(אמא, אני אשתדל יותר בפעם הבאה)

נכון, אתם יכולים להגיד שגם את הבנים אפשר להלביש בסטייל – בג'ינסים עם דיטיילים, בחולצות טריקו בהדפסים מגניבים, ובנעליים מיוחדות, אבל זה בגלל שאין לכם בנים. הרי ידוע שבנים חוזרים מהגן באחד ממצבי הצבירה הבאים: מכוסים בחול, מכוסים בכתמי צבע, מכוסים בחול ובכתמי צבע.
להשקיע בנעליים מיוחדות? לא כשהילד מחליף מידה פעם בעונה במקרה הטוב ופעמיים במקרה היותר נפוץ (אייל עלה בשתי מידות בשנה האחרונה), ולא כשבאמצע עונה כבר לא ניתן לזהות את צבעם המקורי עקב שפשופים/שכבת בוץ/סקוטשים מהוהים וכו'.
ג'ינס? בחצר? תוך כדי טיפוס על סולמות וקפיצה מכל מיני מקומות? ממש.
חולצות עם הדפסים מיוחדים? כתמי החול / פירות / קטשופ / טושים / גואש כבר יכסו אותם, ואז אחרי 3 סיבובי "סנו אוקסיג'ן" (או קליה או סבון אסטוניש) הם גם יזרקו לפח.

שני ילדיי לובשים את מיטב אופנת המיחזור של חורף 2011:

המלתחה של אייל, גברבר בן כמעט 5, ארוך ורזה כמו ספגטי, כוללת את מיטב אופנת השנים שעברו שקיבלתי בירושה מהגיסה ומחברה לעבודה, בשילוב עם כמה פריטים ששרדו את חורף 2010 ועדיין מכסים לו את הפופיק. לפעמים אנחנו משלבים מכנסיים משנה שעברה שמגיעים לו עד הגרביים (7/8! מה יש!).

המלתחה של יאיר, גברבר בן שנה ו-7 חודשים, מתחזה לתינוק שוודי, כוללת את מיטב אופנת חורף 2008 (כשאייל היה בן שנה ו-10 חודשים) ששרדה לספר על זה. מכיוון שכל הבגדים הנ"ל הם במידה אחת יותר גדולה ממה שהוא צריך (ככה זה כשילד אחד נולד בסוף החורף והשני נולד בקיץ), הוא הולך עם שרוולים מקופלים בחולצות ובמכנסיים.

הילדים שלי הם כמובן הורסים וחתיכים למשעי גם בלבוש הזה (ואני לחלוטין אובייקטיבית!). מחברות לעבודה הבנתי שבכיתות ב'-ג' הבנים כבר מקפידים הרבה יותר בלבושם. מצד שני הם בטח (?) גם מתלכלכים פחות. אני מקווה שאכן עתיד אופנתי יותר צפוי לנו, למרות שאני לא כל כך בטוחה – אייל קיבל בצהרון דף צביעה של פינוקיו, ושאל אותי למה הוא לובש פפיון. "זה של בנות", אמר.
"זה לא רק של בנות!", הזדעקתי. "גם בנים לובשים פפיון. זה לקישוט, כדי להיות יפים!". הילד הביט בי בעיניים מזוגגות.
מה אני מצפה, כשלאחרונה בעלי לא הבין מדוע אני כל כך צריכה לקנות נעליים לחורף. למה צריך יותר משני זוגות?
נו. בנים.