עפיפונים

יום הולדת דינוזאורים – אייל בן 6

בשנה שעברה אני ובעלי הפקנו עבור אייל מסיבת יום הולדת אבירים ודרקונים. אייל קלט שיש לו הורים שיכולים לעשות הכל, והשנה ביקש מסיבת דינוזאורים.
הפעם כבר היינו הרבה יותר בטוחים בעצמנו, והינדסנו את המסיבה פחות או יותר לפי אותה מתכונת כמו בשנה שעברה – סיפור מסגרת ומשימות.
לצערי הרב אין לי הרבה תמונות שמתעדות את המסיבה. אני ובעלי היינו עסוקים בהפעלה, ושכחנו לבקש ממישהו שיצלם תוך כדי. נזכרנו רק באמצע… וחלק מהמשימות צולמו לאחר מעשה.

כל ילדי הגן הוזמנו למועדון במושב של ההורים שלי. תלינו בגן את השלט הבא, שגם נשלח במייל, וגם הודפס כהזמנות. השלט עוצב ע"י עדית, מעצבת UI שעובדת איתי 🙂 :

כשכל הילדים הגיעו, הושבנו אותם על מחצלת. בעלי התחפש לחוקר דינוזאורים, וסיפר לילדים שחפר וגילה חלק של שלד של דינזואור בחצר שלו – דינוזאור שאף אחד אחר עוד לא גילה. הוא קרא לו איילוזאור על שמו של אייל.
הילדים הם חוקרי דינוזאורים מתחילים  וצריכים למצוא את חלקי הדינוזאור האחרים, ולהרכיב דינוזאור שלם. לשם כך יעברו משימות שונות.

המשימה הראשונה היתה חידון של מאפייני דינוזאורים – אוכלי עשב וטורפים. בעלי הראה לילדים תמונה, והם היו צריכים להחליט האם היא מאפיינת דינוזאורים אוכלי עשב או דינוזאורים טורפים.
בסופו של דבר התמונות יצרו מלבן, שכשהפכנו אותו, התגלתה המפה של כל התחנות של המשימות.

הפעלת דינוזאורים אוכלי עשב ודינוזאורים טורפים

הופכים את התמונות - הופ! מתגלה מפה

בעלי, מחופש לחוקר דינוזאורים, מסביר על המפה, ולידו אייל

תחנה ראשונה – קן של ביצי דינוזאורים. פיזרתי בשני ארגזי קרטון ביצי קלקר עם השמות של הילדים. מעליהן פיזרתי גזרי עיתונים ונייר. הילדים היו צריכים לנבור בין גזרי הנייר ולמצוא את הביצה עם השם שלהם.
לאחר שכולם מצאו, הם קיבלו מדבקות וישבו וקישטו את הביצה שלהם. כשהם סיימו, הם קיבלו חלק נוסף של הדינוזאור.

ביצי הדינוזאור. בהתחלה הן היו מוחבאות, והילדים חשפו אותן

תחנה שניה – אגם הלבה (בדומה למסיבת האבירים). יצרתי את האגם מסדין אדום, שעליו הדבקתי "אבנים" ממוספרות מפוליגל, בשני צבעים. חילקנו את הילדים לשני תורים. כל ילד היה צריך לעבור על האבנים בצבע של התור, לפי הסדר, תוך כדי שהוא מחזיק בשתי ידיים את הביצה (מהתחנה הקודמת) ואסור לו להפיל אותה. מי שהתבלבל – התחיל מחדש. אחרי שכולם עברו בהצלחה את אגם הלבה, הם קיבלו חלק נוסף של הדינוזאור.

בשלב הזה עשינו הפסקה לאוכל ושתיה. שולחן הכיבוד הורכב מחטיפים שונים בצבעי צהוב וחום – צבעי אדמה: בייגלה, אפרופו, במבה, תפוצ'יפס, נחשי גומי חומים-לבנים ("תולעים"), סוכריות "אבנים" משוקולד, עוגיות חמאת בוטנים קרוצות (שניסיתי להטביע עליהן כף רגל של דינוזאור, לא כל כך בהצלחה), וכריכים עם חומוס ועם ממרח שוקולד.

עוגיות חמאת בוטנים עם הטבעת אברי דינוזאור

תחנה שלישית – מציאת שיני דינוזאורים בתוך "מאובנים". ניפחנו בלונים לבנים (שהיוו "מאובנים") שבתוכם הכנסנו "שיניים" שחתכנו מקאפה. הילדים היו צריכים לפוצץ את הבלונים, למצוא את השיניים, ולהדביק אותן (בעזרת סרט דביק ספוגי דו צדדי שהיה מחובר אליהן) על הגולגולת של הדינוזאור. כשהם סיימו את המשימה, הם קיבלו את הגולגולת עם השיניים, ובשלב זה יכלו להרכיב את הדינוזאור השלם.

הילדים הרכיבו את השלד והניחו את החלקים ב"מערת החיים" – קופסא מקרטון שהנחנו בצד. כיבינו את האורות, הבאתי את עוגת יום ההולדת – עוגת הר געש מתפרץ, אייל כיבה את הנרות, שרנו לו והרמנו אותו על כיסא בעזרת הילדים.


לאחר מכן – הפתעה! בעלי סיפר לילדים שבינתיים, בחושך, הדינוזאור קם לתחייה, והם צריכים להרוג אותו!! הוא חשף דגם ענק של דינוזאור טי-רקס שהוא בנה מחוטי מתכת ועיתונים, ועטפנו בבריסטולים. בתוך הדינוזאור החבאנו המון סוכריות טופי, והילדים קרעו את הדינוזאור לגזרים ואספו באדיקות את הסוכריות…

הילדים קורעים את הדינוזאור המסכן לגזרים

אייל ומה שנשאר מראשו של הדינוזאור....

ביציאה הילדים קיבלו שקיות הפתעה מנייר חום עם ממתקים ועם מדבקות דינוזאור, וגם תעודת חוקר דינוזאורים, שהדפסתי על נייר דמוי קלף.

תעודת חוקר דינוזאורים

אייל היה מאוד מרוצה מהמסיבה שלו ומאוד נהנה 🙂 וכמובן כבר התחיל לתכנן את המסיבה של השנה הבאה…

הנזלת המנוולת

איך יודעים שהחורף כאן? הנזלת פוקדת את ביתנו. אני ויאיר מנוזלים לאורך כל החורף, והשנה גם אייל הצטרף ל"שמחת" האף הסתום. השנה ממש חטפתי אותה בגדול, והנוזלים מצאו דרכם למערות האף שלי ולאוזניים, וסבלתי (עדיין קצת סובלת) מכאבי אוזניים וכאבי ראש חזקים לאורך תקופה ארוכה. הרופא אמר לי שצריך פשוט לחכות שזה יעבור, וש"זה יקח זמן".

פנו אליי והציעו לי לנסות תכשיר בשם קרבול – Karvol, קפסולות עם אדים ריחניים שאמורות לשחרר אפים סתומים. "מה יש לי להפסיד", חשבתי לעצמי.

הקפסולות מכילות כל מיני שמנים אתרים ואמורות לעזור לרענון הנשימה. קוטמים את קצה הקפסולה, ומרוקנים את תוכנה על ממחטת נייר או במכשיר אדים. מחזיקים את הממחטה לידינו ונושמים את האדים.
נתתי לאייל לנסות את זה, והוא התלהב מאוד, אמר לי שהריח ממש טוב ושהוא מרגיש שהאף שלו נפתח. הוא ביקש שאשים לו "את הריח" גם בלילה, אז רוקנתי עוד קפסולה על ממחטת נייר ושמתי ליד הכרית שלו.
בעלי התלהב גם הוא מהריח, שנפוץ באיזור החדר של אייל. ממש בישום לחדר 🙂

נותר לי לנסות את התכשיר על עצמי. באחת השבתות התעוררתי עם תחושה שמישהו יצק לי בטון על הראש. האף היה סתום והראש הרגיש כמו סיר לחץ. משככי כאבים לא עזרו. גם לא אוטריוין (תרסיס אף). התהפכתי והתהפכתי במיטה, ופתאום נזכרתי בקרבול. שפכתי תוכן של קפסולה על ממחטת נייר ושמתי ליד הכרית שלי. האדים השרו עליי רגיעה, והצלחתי להירדם קצת. לאט לאט, במהלך השעתיים הבאות, הרגשתי איך הלחץ בראש משתחרר, איך האף מתחיל לאט לאט להיפתח, ושהרגשתי משתפרת.
בימים הבאים שמתי לב שאני כל הזמן מתעוררת בלילה בגלל הנזלת ובגלל שיעולים. החלטתי לנסות שוב את הקרבול. לפני השינה, שמתי ליד הכרית ממחטה שרוקנתי עליה תוכן של קפסולת קרבול. בעלי היה מבסוט מהריח הטוב, ואני קיוויתי שזה גם יעזור לי. זה אכן עזר – ישנתי רצוף והתעוררתי בהרגשה הרבה יותר טובה.

אני עדיין מנוזלת, אבל לפחות מצאתי משהו שמקל עליי. ממליצה בחום, וחבל שלא גיליתי אותו לפני כמה חודשים.
אחר כך נזכרתי שכשהייתי ילדה היה תכשיר בשם "קרבוסילן" שהיה עושה את אותו אפקט, ושלפני שנים הייתי נוהגת לרחרח שמן אקליפטוס כשהאף שלי היה סתום. כנראה שהדברים האלה באמת עובדים עליי.
וגם אם לא, לפחות הריח ממש ממש טוב 🙂

שימו לב שיש למנוע מגע ישיר של התכשיר עם העור. כדאי גם לא לקרב יותר מידי את הממחטה לאף – פשוט כי אז הריח ממש חזק.
התכשיר מיועד גם לתינוקות מגיל 3 חודשים.

הוא נראה כך (נלקח מהאתר):

 

אייל בן 6

למעשה אייל כבר בן 6 ושבועיים וקצת. יש לי אינספור סיבות מדוע לקח לי כל כך הרבה זמן לשבת ולכתוב את הפוסט הזה – מחלות, עיסוקים, אירועים, חיים אינטנסיביים ועוד ועוד.

בתכל'ס, זה פשוט מאוד. אני עדיין לא מעכלת שאני אמא לילד בן 6. גיל שש זה גיל, בכן… גדול! אוטוטו כיתה א'. עוד 7 שנים בר מצווה.  נראה כאילו הילדים גדלים נורא מהר ואילו אנחנו מתבגרים לאט…

אני לא חושבת שהילדים שלנו צריכים לשמש לנו כמורי דרך, כגורואים, כמלמדים  או כמתווי מדיניות. ילד הוא ילד, והוא לא צריך לשאת על כתפיו את המשא של הוריו והגידול שלהם. עדיין, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על אייל מהצד ומשווה בינו לביני – גם מול רחלי המבוגרת וגם מול רחלי הילדה – ומנסה ללמוד מהמראה שהוא מציב לי, מעצם היותו הילד שלי והיותי אמא שלו, מעצם היותי אחת הדמויות בחייו שמהן הוא לוקח דוגמא מתוך התבוננות, ומצד שני גם מנחות אותו ומחנכות אותו ישירות.

אייל הוא ילד מופלא. אני מוצאת את עצמי עוצרת לפעמים, ומשתאה (בפה פעור מחשבתי) מול החוכמה שלו, היכולות שלו, הנוכחות שלו.
אייל אומר שאחת האינטליגנציות שלו היא היכולת שלו לתקשר עם בעלי חיים, ולהבין אותם. זה כל כך נכון. כמה אהבה ורוך זורמים בינו לבינם. הוא היה שמח לבלות כל יום בגינת הכלבים בגן מאיר, אם זה היה אפשרי. בינתיים הוא מסתפק בשלושת החתולים שלנו, ובמיוחד בחתול השלישי שאימצנו במיוחד בשבילו. הוא העניק לו את השם "חמודי", ישן איתו במיטה, מלטף ומחבק איתו בכל הזדמנות. אפשר ממש לחוש פיזית את האושר שזורח ממנו. "אמא, מזל שהספקנו לאמץ את חמודי לפני שמישהו אחר עשה את זה", אמר לי. "בלילה אני כבר לא מפחד, כי אני לא לבד. חמודי איתי". ואני מרגישה איך כל התאים שלי נמסים לנוכח האהבה הקורנת הזו.

הוא מדבר. המון. מסביר. מלמד. מנהל. ממציא. משפר. מדמיין, ומצייר בפרטי פרטים. נכנס לעומק לכל נושא שמעניין אותו. רוצה לדעת עליו פרטים, שואל שאלות, ואז ממשיך וממציא פרטים, רעיונות ומסקנות משלו.
לאחרונה התחיל להתעניין באל-מוות: זומבים, שדים, ערפדים וכו'. מיד המציא לו כמה דמויות אל-מוות בעצמו, עם תכונות מפורטות כמובן.
רוצים למשוך את תשומת ליבו? ספרו לו משהו חדש ומעניין שהוא לא יודע. או שתראו לו כלב או חתול.

עם כל החוכמה המיוחדת שלו, אני כל הזמן מזכירה לעצמי שהוא עדיין ילד. הוא אוהב מאוד לחבק ולנשק. הוא צריך את המגע והליטופים. כשאני ויאיר באים לקחת אותו מהגן בסוף היום, שניהם מתחבקים. יאיר מאוד אוהב ומעריץ אותו.

בזמן האחרון (אולי בהשפעת הארי פוטר?) אייל החליט שהוא יודע לעשות קסמים. אין לי ספק שהוא צודק. הוא כולו קסם אחד גדול.

לעוד שנים רבות, ארוכות וטובות.

 

יוצאת אל המסע

לפני שבועיים הייתי כמה ימים בבית בגלל מחלה, מה שהותיר לי המון זמן להרהורים, בעיקר על כמה שרע לי, וגם לתהיות גדולות על הסיבות לכך שאני לא מצליחה לרדת במשקל.
דיאטות זה לא דבר שחדש לי (לצערי). אני יודעת מה מומלץ לאכול. אני יודעת שאני מסוגלת ויכולה להצליח.
אז למה זה לא הולך?

אני חושבת שבסוף השבוע ההוא הגעתי לתובנה חשובה.
מה שמניע את יצר האכילה שלי הם שני דברים, שהם למעשה די דומים אחד לשני: ריקנות ומחסור.
ריקנות בגלל שעמום, בגלל חוסר סיפוק.
מחסור באנרגיות חיוביות, מחסור באהבה, מחסור בתשומת לב, מחסור בביטחון.

ואז אני אוכלת, בניסיון למלא את החור הזה של הריקנות והמחסור.

ברגע שהבנתי את זה, הבנתי גם שזו לא הדרך.
הבנתי שלפני שאני מכניסה משהו לפה, אני צריכה לשאול את עצמי למה.
האם זה בגלל שאני רעבה?
או
האם זה בגלל שאני עצובה?
האם זה בגלל שאני עייפה?
האם זה בגלל שאני לחוצה?
האם זה בגלל שאני זקוקה לאהבה ופיצוי?

לפני שבוע התחלתי במסע הזה. החלטתי שאני לא סופרת נקודות או קלוריות, אלא אוכלת בצורה בריאה והגיונית, ובעיקר מודעת.

זה מרגיש טוב להיות בשליטה.
וזה מרגיש טוב  לגלות שלאחר שבוע באמת ירדתי במשקל, כי פתאום הג'ינס האדום נסגר עליי.

האתגר שלי הוא להמשיך הלאה במסע הזה. להמשיך להיות מודעת לרגשות שלי וכיצד הם משפיעים על האכילה שלי. להמשיך לרדת במשקל.

החלטתי לאתגר את עצמי עוד יותר ולתת לעצמי משימה שבועית. בכל שבוע משימה חדשה, שתצטרף למשימות מהשבועות הקודמים. זו תהיה משימה שקשורה לחיים טובים יותר, ולאו דווקא לדיאטה.
המשימה של השבוע הקודם היתה – לעלות למשרד כל יום במדרגות ולא במעלית (אני עובדת בקומה השלישית).
המשימה של השבוע הנוכחי היא – לשתות 5 כוסות תה צמחים ביום, לפחות.

 

בהצלחה לי.

 

שופינג בשלישי: Pipa Fashion

פתאום קלטתי שבכלל לא סיפרתי כאן על Pipa ועל אפיזודת הדוגמנות הקצרה שלי. בינתיים יום שלישי הגיע, וזו הזדמנות לפוסט נוסף בסדרת "שופינג בשלישי".

מאז שילדתי את יאיר, לפני מעל שנתיים וחצי, לא הצלחתי לחזור למשקל הקודם שלי. לפני שנה וחצי הייתי די קרובה, אבל שוב העליתי הכל בחזרה. זה לא מצב שאני רגילה אליו, וארון הבגדים שלי לא מותאם אליו, כך שלמעשה – בארון שלי יש בעיקר בגדים שלא עולים עליי. פעם הייתי יכולה להיכנס כמעט לכל חנות, למדוד, לקנות ולצאת. פתאום זה כבר לא נהיה כזה פשוט. למרות שניתן למצוא מידה 44 או 46 ברשתות, רוב הגזרות לא ממש מתאימות לנשים אחרי לידה, עם בטן בולטת ורפויה וחזה עם נוכחות בולטת. תכל'ס, בתקופה האחרונה קניתי בעיקר אקססוריז או באינטרנט.
את Pipa הכרתי דרך שרונה אהובתי, שכתבה עליהם בבלוג שלה. זו חנות אינטרנטית למידות 42-56, המוכרת בגדים יפים, מבדים נוחים ונעימים, של פירמות שונות מדנמרק, במחירים הגיוניים.

ואז נחתה בתיבת הדוא"ל שלי הצעה של שרונה שלא ניתן לסרב לה – להשתתף ביום צילומים ל-lookbook של Pipa כדוגמנית, תמורת בגד שאבחר.
כלומר, ברור שזו הצעה שאפשר לסרב לה, לולא דבקתי בעקרונות שלי: "אספי חוויות, לא חרדות", ו-"אל תחשבי יותר מידי. תעשי. לפני שהחרדות יספיקו לעלות".
אז הקפדתי לא לחשוב יותר מידי ולומר "כן".

יום הצילומים היה חוויה מהממת, once in a life time. אמנם לא היה לי קל לראות את עצמי בתמונות, כי אני לא רגילה לראות את עצמי ככה, במידה הזו, אבל לא הייתי מוותרת על היום הזה בחיים.
התמונות של עצמי שהעליתי לפייסבוק זכו למיליון מחמאות שריגשו אותי מאוד מאוד. הכרתי בנות מהממות, ואת מיכל ואביטל, בעלי Pipa המקסימים. בסוף יצאתי עם השמלה המהממת הזו:

אחר כך כבר הצטרפתי למועדון החברות של Pipa, שמקנה הנחות מפעם לפעם, וגם בבלוג של שרונה יש לעיתים הנחות ומבצעים לפריטים מ-Pipa.

כך קניתי קרדיגן שחור (כי בקרדיגן האהוב שלי נפער חור בשרוול), ומיכנסי ג'ינס אדומים (כי לא יכולתי להתאפק):

 

באתר יש עוד הרבה הרבה בגדים יפים, חלקם בייסיק, חלקם יתאימו לעבודה, וחלקם ליציאה.

התשלום הוא דרך PayPal והמשלוח בדואר רשום או בדואר שליחים. בשתי הפעמים שהזמנתי מהאתר, החבילה הגיעה תוך יומיים. בנוסף לאתר, יש אירועי מכירה מפעם לפעם.

זה כל כך נהדר בעיניי שסוף סוף יש מקום שבו ניתן לקנות בגדים בעיצובים אלגנטיים, ומבדים נוחים ונעימים, כשהכסף הולך לזוג כל כך מקסים כמו מיכל ואביטל, שבאמת מבינים מה נשים במידות גדולות יותר צריכות ורוצות.

תערוכת מנגה ואנימה במסעדת יאמטויה

ביום ראשון שעבר נקלעתי למסעדת יאמטויה בהוד השרון ביחד עם בעלי, כשבכוונתנו לנצל קופון שקנינו לארוחה שם, רק בשביל לגלות שנערך במקום אירוע פתיחה לתערוכת מנגה ואנימה.
אחרי כמה דקות כבר הבנו שארוחת ערב לא נאכל, אבל ליהנות מהתערוכה אפשר גם אפשר, ולכן ישר שלפתי את המצלמה והתחלתי לתעד.
מנגה הוא סגנון קומיקס יפני, שחביב על רבים ברחבי העולם. התערוכה כוללת מגוון יצירות של אמנים ישראלים וזרים. הכניסה חינם.
המסעדה שוכנת ברח' בני ברית בהוד השרון. התערוכה תיסגר ב-22/2/12.

באירוע הפתיחה שתינו צ'ויה – שיכר שזיפים יפני, שהיה מעולה.

 

 

אהבתי במיוחד את התמונה הזו, כי הציור העליון די דומה לי...

בובות גומי ומבקרת בתערוכה, בתלבושת בסגנון מנגה

שנת דרקון מוצלחת לכולכם!

תא גורדין

מחר (רביעי 4/1) ב-22:00 יתחיל שידורה של סדרת ריגול חדשה בערוץ yes drama, סדרה ישראלית בשם "תא גורדין". יש לי רגשות מעורבים לגבי סדרות ישראליות. אני לא תמיד משתגעת עליהן. מלבד "תמרות עשן" ו-"אורים ותומים", קשה לי לחשוב על עוד סדרה ישראלית שאהבתי.  זה כנראה קשור לכך שאני לא משתגעת על סדרות דרמה (דרמה, עצב וכו' יש מספיק בחיים האמיתיים, לדעתי…), ומעדיפה סדרות מתח או קומדיות. בארץ, חוטאים פעמים רבות במידה גדולה של רגשנות ודרמה (וסצנות סקס/עירום מיותרות) גם בסדרות המתח.
קיבלתי לצפייה מוקדמת את שלושת הפרקים הראשונים של "תא גורדין". מדובר בסדרת ריגול , שבמרכזה זוג מרגלים רוסים, הורים לבת ולבן. גם את ביתם גייסו לטובת המודיעין הרוסי, ועכשיו הם נדרשים לגייס גם את בנם – קצין בחיל האוויר, גיבור, צל"שניק – שכמובן לא יודע על כך כלום. מה יעשו?
הדבר הראשון הבולט לעין  ב"תא גורדין" הוא השחקנים המצוינים. מרק איווניר כמפעיל הסוכנים הרוסים, מוני מושונוב כסוכן שב"כ, הלנה ירלובה כדיאנה גורדין (האמא) עושים עבודה פשוט מצוינת ומדויקת. סבטלנה נרבאייבה כסבתא נינה גונבת להם את ההצגה. שמחתי גם לראות את תום חגי, שמשחק את יונתן, הזכור לי לטוב מהסדרה "אורים ותומים", ונראה שלא היו יכולים ללהק טוב יותר את תפקידו של אייל גורדין – הצל"שניק, מלח הארץ – אותו מגלם רן דנקר, שהתפקיד פשוט תפור עליו.

הדבר השני שאהבתי הוא הקצב. אין רגעים מתים. כל הזמן יש התרחשות. הפרק חולף בלי לשים לב לזמן שעובר, וברור שלא כדאי לנתק את העינים מהמסך, כי מי יודע מה נפסיד.
הסדרה לא נופלת לרגשנות מיותרת, וגם כשהיא נוגעת בנושאים כמו קשיי הקליטה של הרוסים בארץ, היא עושה את זה בדיוק במינון הנכון. חלק גדול מהפרקים מתרחשים בשפה הרוסית, וזה מוסיף גם לאמינות של הסדרה וגם לאווירת הריגול שלה. חוץ מזה, לשמוע את מוני מושונוב מדבר רוסית זה נחמד ביותר 🙂 בכלל, שמחתי מאוד לראות שחקנים ישראלים, עולים מרוסיה, מקבלים תפקידים כל כך מלאים ועסיסיים, ולא מגלמים מנקה או דמות סטריאוטיפית אחרת.

אז תעזבו אתכם מהזבל שמשדרים בטלויזיה בימים אלו (ואני לא אזכיר את השם המפורש), ותתכוננו להתמכר…. אני כבר הזמנתי הקלטה ב-yes מקס 🙂

התמונה מדף הפייסבוק של הסדרה. יש לתא גורדין גם אתר ב-וואלה.

fun במזגן: תערוכת תמונות יפואיות במרכז המבקרים של יפו

סדרת fun במזגן חוזרת לעונה שנייה!! הסדרה מוקדשת לבילויים במקומות סגורים וממוזגים עם פעילויות לכל המשפחה. אנחנו: שני מבוגרים, ילד בן 5 ו-10 חודשים, ופעוט בן שנתיים ו-7 חודשים.

אז נכון, כבר לא קיץ, אבל גם בימים הקרים והגשומים של החורף אנחנו מחפשים מקומות סגורים ומעניינים לבלות בהם. על מרכז המבקרים של יפו קראתי באתר kinderland, וכשחיפשנו טיול לשבת חשבתי שיהיה נחמד לשלב ביקור במרכז המבקרים עם הילדים יחד עם ביקור ביפו החוגגת את הכריסמס, וקניות במכירה של Sofi וקרן שביט בשוק הפשפשים.

הקופות של מרכז המבקרים (יחד עם חנות קטנה של מזכרות) שוכנות בכיכר קדומים, מול מזרקת המזלות. ניתן לזהות את המקום לפי השלטים. הביקור במרכז המבקרים הוא בסיורים מודרכים בלבד, ופשוט יש להגיע ולהירשם לסיור הקרוב. בנוסף לסיור, מקבלים Audio Guide איתו ניתן להסתובב באיזור ולשמוע הסברים על האתרים השונים ביפו. שימו לב – אנחנו היינו בסיור האחרון (בסביבות 16:20) ולכן לא קיבלנו את ה-Audio Guide (כי כבר סגרו), אבל קיבלנו פתק שיאפשר לנו לחזור ולקבל אותו בפעם הבאה שנהיה באיזור.
המדריכה הנחמדה שני לקחה אותנו למרכז עצמו – שנמצא מתחת לאדמה. במרכז יש מוצגים  ארכיאולוגים שונים מכל שנותיה של יפו – מזמן המצרים ועד לימינו. ראינו חותמות , מטבעות, כלים, מזוודות מהעלייה הראשונה ועוד. המרכז בנוי מסביב לחפירות של בית הלניסטי, שעל חורבותיו נבנה בית רומאי. ראינו גם ממצאים לנוכחות יהודית – ביתו של יהודה אגרונימוס. במהלך הסיור הוקרנו גם שני סרטים  מושקעים ביותר- אחד על ההסטוריה של יפו, והשני מתאר בצורה משעשעת את התרבויות השונות שחיו באיזור.
המדריכה שני היתה מקסימה, שיתפה את הילדים ושאלה אותם שאלות, הסבירה וענתה על שאלותינו. היה מאוד מאוד מעניין 🙂
לסיכום – מומלץ!

הטיימליין של יפו

 

כדים שנמצאו באיזור

 

מזוודות המייצגות את העליה הראשונה - הזכיר לנו את הסדרה "גיא אוני"

 

הבית ההלניסטי / רומאי

בקצרה:
אתר:
http://www.oldjaffa.co.il/?CategoryID=35&ArticleID=27
הנזק:
30 ש"ח למבוגר, 20 ש"ח לילד. בחנוכה היה מבצע של ילד שני חינם. יש הנחות לפנסיונרים, חיילים ואזרחי תל אביב-יפו.
אכלנו: שווארמה באבולעפיה. יש כמובן המון אופציות אחרות באיזור.
קטנטנים: הסיור לא מתאים לעגלות, כך שכדאי להצטייד במנשא. יאיר הקטן התעניין במוצגים והיה מבסוט.
מדד הילד: 5 מתוך 5 (הילדים התעניינו מאוד ושיתפו פעולה עם המדריכה החמודה)
מדד ההורים: 4 מתוך 5 (מאוד יפה ומעניין אבל קצת יקר וקצת קצר)
ועוד משהו:
יפו היא יפו, ויש מסביב עוד המון דברים לעשות ולראות:  מזרקת המזלות, כנסיית סנט פטרוס, כיכר קדומים, גן רעמסס, שיטוט בסמטאות המזלות, נמל יפו, תצפית אל הים ועוד ועוד ועוד.

שחררי

אל תחשבי יותר מידי. תעשי. לפני שהחרדות יספיקו לעלות.

מותר לך להגיד לא.

מותר לך לעמוד על שלך.

חייכי. זה עושה את הכל להרבה יותר קל.

אספי חוויות. לא חרדות.

אל תישארי במקום שלא טוב לך בו. לא במקום פיזי ולא במקום מנטלי.

את כותבת את סיפור חייך. את בוחרת איך להסתכל על הדברים. את קובעת אם זה יהיה סיפור טוב או רע.

** מוקדש לעצמי, ולכל מי שזקוק לקצת השראה.

דוז.פואה

שנת 2011.
המחאה החברתית גועשת.
תופעת הדרת הנשים  מתעצמת.
בסוריה ובמצרים נהרגים אזרחים במהלך התקוממויות נגד השלטון.

וב-17 בדצמבר, באולם ענבל שבסוזאן דלאל בנווה צדק, ביליתי עם בעלי, אחותי וחברות במופע הטוב ביותר שרץ כרגע בארץDUZ.PUA!!!!
(ולי ולבעלי זו כבר פעם שנייה במופע הזה)

5 שחקנים ורקדנים משחזרים במדויק, אחד לאחד, עד רמת התנועה הבודדת, את "מיטב" השירים הישראלים שנשלחו לאירוויזיון במהלך כל השנים. הקהל מהווה נקודת שיפוט ומצביע ב-SMS-ים לשיר האהוב ביותר.
חוץ מהשחזור המדהים, החלק היותר מדהים הוא לגלות שאת זוכרת את כל המילים, את כל התנועות, ופשוט נסחפת בשמחה בערב הזה שכולו fun fun fun טהור. לא מפסיקים לצחוק, למחוא כפיים, לשיר ולרקוד בכיסא.
אבל לא מדובר רק בנוסטלגיה במיטבה, אלא גם בסאטירה עדינה, שמתבטאת בקטעי הוידאו ובהבעות הפנים של השחקנים.

אילו שירים למשל? דיווה, שרה ברחובות של ריטה, דרך המלך" של גילי וגלית, אבניבי, עולה עולה, הורה, "שם" של אילנית ועוד ועוד.

ממליצה בחום.

ולמרות שכבר הייתי פעמיים, אין לי ספק שגם פעם שלישית תגיע 🙂

כל הצילומים של איתמר צברי, ונלקחו מאתר Duz.Pua.

 

יונתן שוורץ וסיון בן ישי - צמד הבטלנים. צילום: איתמר צברי.

יונתן שוורץ כדנה אינטרנשיונל - דיווה. צילום: איתמר צברי.

סיון בן ישי כאילנית - שם. צילום: איתמר צברי.